<h1>ארחות חיים הלכ' מעקה סימן א'</h1>
<h2>דף יז.</h2>
וסמכו ז"ל על לאו דלא תשים לאסור לכל דבר שיש בו סכנה כגון לשתות מים מן האגמים ומן הנהרות [לא] בפיו ולא בידו אחת. ולא יניח פיו על גבי הסילון וישתה מפני סכנת עלוקה וכן מים מגולין ע"כ. וכן השותה משקין מגולין שעבר עליהן הלילה. ואמר רב יהודה אמר (רב) [שמואל] והוא שלנו בכלי מתכות. אמר רב פפא וכלי נתר ככלי מתכות דמו. וכן נמי יש לו לאדם כששותה מים שהובאו מן הנהר לשפוך מעט קודם שישתה אם לא שהו בבית מעט אבל אם שהו לית לן בה. ואם יש אדם אצלו צריך לשפוך גם כן מעט קודם שישתה כדגרסינן בירושלמי במסכת תמיד חמרא בפרמיא שפך פי' ליין תקנח הכוס ולא תשפוך משום הפסד אוכלין ולמיא שפך פי' שפוך מהמים משום מאוס. ומעשה באדם אחד ששתה מים ונתן לתלמידו ולא שפך מהן והתלמיד היה איסתניס ומת בצמא על כן תקנו ז"ל לשפוך מעט אחר השתייה. יין ואפילו הוא מזוג ואפילו התחיל להשתנות טעמו לחומץ יש בו משום גלוי. והחלב והדבש והציר אבל שאר משקין אין חוששין. יין מבושל ויין תוסס ויין או מים או חלב שהיו חמין כל זמן שההבל עולה מהן וכן שאר משקין שיורד עליהן מלמעלה משקה טפה אחר טפה וכן כל משקים שנתערב בהן דברים חדין או דברים מרים עד שנשתנה טעמן אין בהם משום גלוי.
